הסטוריה

מאמרים אחרונים | ארכיון | חיפוש

יום רביעי 21 יולי 2010

מבין כתלי המרפאה


 

כאשר התחלתי את עבודתי במרפאה לפני 17 שנה בתחילה רק חלקית, לצדה של צביה, וכעבור שנה בתור אחות יחידה היה מקום המרפאה בלב הכפר, סמוך לצרכניה. רוב החברים הוותיקים עוד חיו אז חיים של עבודה קשה, המרפאה שימשה לא רק לטיפול בחולים, כי אם גם גורם חברתי ניכר. אם אפשר היה לשלב את הקניות בביקור במרפאה, וזאת, כמובן, עוד בבגדי עבודה הרי זה היה נראה כשיא היעילות.
בשנת 1964 עברנו, לאחר ציפייה ממושכת, למרפאה החדשה בכניסה לרמות השבים, שכן הבניין הישן היה צר ולא נוח. בתחילה, לאחר שעברנו, הרגשתי יחד עם החברים כאילו הקירות הלבנים והחדרים המרווחים גורעים מן החום והאינטימיות שהיו שוררים במשכן הקודם; אבל במרוצת השנים התרגלנו כולנו.
כמו בכל הארץ, כן גם בכפר מל"ל השתפרו תנאי החיים. האנשים כבר אינם עובדים כל כך קשה, ובחלק מהמשקים קיבלו הצעירים את הנשיאה בעול על עצמם. אני מתרשמת, כי לרמות העובדה שיש כיום יותר פנאי ואפשרות לבלות הרי רוב חברי הכפר, מתוך צניעות והרגל, אינם יודעים ליהנות מן הרווחה.


לגבי מצב הבריאות הכללי אפשר לציין, שזה לא סבל בגלל תנאי העבודה הקשים של העבר; אלא, אולי ההיפך הוא הנכון.
כיום כבר יש לדור ההמשך, שבחלקו היה עוד בחיתוליו כאשר התחלתי בעבודתי, ילדים משלו; ואני נהנית, בעבודתי, מן ההמשכיות הזאת. עם כל השוני בהשקפות החיים בין אבות ובנים ובין תנאי החיים של אז ושל היום ספגו הצעירים, בכל זאת, את הצניעות של הוריהם, ודבר זה נראה היטב גם בעבודתי. נעים לעבוד עם קהל כזה.

לבסוף, יורשה לי לומר מלים אחדות על בעיה המעיקה עלי לא פעם. נדמה לי, שאין הרבה מקומות בארץ שהורים חיים בצוותא עם בניהם הנשואים, כמו בכפר מל"ל. אך נשאלת השאלה, אם הבית של הצעירים יכול לענות על הצרכים החברתיים של הקשיש. יש, לדעתי, מקום לארגון פעולות ופגישות עמו ולמענו. העובדה שהחבר המזדקן מסתגר בחדרו שבבית הצעירים אינה מצב נעים לשום צד. לדעתי, יש הכרח לחפש פתרון לבעיה זו. השאלה היא בעיקרה ארגונית; כי בעידן זה, מעט דברים נעשים באופן ספונטני.

איחולי הלבביים לכל בית כפר מל"ל.

חנה דגן


תגובות:
אין תגובות עדיין, היו הראשונים להגיב!

הוסיפו תגובה:
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.