הסטוריה

מאמרים אחרונים | ארכיון | חיפוש

יום רביעי 21 יולי 2010

דרכי בארץ כאחות - צביה סגל שטרקר


 
עלינו ארצה בשנת 1913. עבדתי כאחות במושבה הקטנה מצפה על יד טבריה שם נישאתי ובעת מלחמת העולם הראשונה עברתי עם אישי לפתח תקוה והצטרפתי שם לקבוצת "אחוה". בתחילת שנת 1921 עברנו לעבוד לכפר מל"ל, אז אדמת עין חי, יחד עם עוד חברים שהחליטו לבנות במקום מושב עובדים.
כבר היו לנו אז שני ילדים, ילד בן 3 ותינוקת. נאלצתי לעבור עם הילדים להורי שגרו בתל אביב עד שייבנו הבתים בכפר מל"ל. בכל זאת לא חיכיתי לבניית הבתים וכחודשיים לפני פסח באותה שנה, עלינו למקום שהיה כמעט ריק מאדם. משפחות אחדות היינו, יחד עם הילדים כ- 12 נפש, ומספר רווקים. במקום החדש לא היה שום סידור להגשת עזרה רפואית, ואני כאחות, לקחתי עמי אי אלו תרופות הכרחיות לכל מקרה. חברים שהיו זקוקים לעזרה רפואית היו פונים אל ואני עזרתי להם כמיטב יכולתי.
לפסח נסעתי לתל אביב לחוג את החג בבית הורי ז"ל.. אישי בילה את החג אתנו, ולמחרת, ב- 1 במאי שנת 1921 שב ברגל לעין חי.
באותו יום התחילו ביפו הפרעות והיו 36 הרוגים והרבה פצועים. לא ידעתי אם אישי הגיע לכפר ובכלל על הנעשה שם, השמועות היו מזעזעות, סופר על רצה ועל הרס ועל שרפות כעבור ימים אחדים הגיע אישי. מפיו נודע לי שכל החברים עזבו את עין חי ועברו לפתח תקוה ושלושת הבתים הראשונים נהרסו.
נשארנו בפתח תקוה פחות משנה. בינתיים נצטרפו אלינו חברים חדשים והוחלט לעלות שוב לעין חי ולהתחיל מחדש בבנין המושב. בתחילת החורף עלו כ- 20 חברים – רווקים ובעלי משפחות.
כשהיינו בפתח תקוה הציע לי מרכז קופ"ח לקבל עלי תפקיד האחות בכפר שעמד לקום והסכמתי. מיד התחלתי בהכנות למילוי תפקידי: אספתי כלים להחזקת תרופות, צנצנות ממשחת נעלים שקיבלתי בחנויות שימשו לאחר ניקוי יסודי כלים לתרופות, גם מקופ"ח קיבלתי כמה צנצנות סגורות ומכשירים אחדים. ארון הוכן מארגז ישן. זה היה היסוד הראשון למרפאה שהנחתי בעזרת ידידתי האחות שרה לשנסקי ז"ל, אחות ראשונה אחרי המלחמה העולמית שעבדה אז בקופ"ח בתל אביב, והיא שסיפקה לנו גם תרופות בשביל המינימום הדרוש. מקום משכנה של המרפאה היה האוהל. החורף היה קשה, גשמים תכופים וחזקים, וחייתי בפחד שהרפואות לא יתקלקלו מחמת הלחות. החברים כשהרגישו בקיומה של המרפאה התחילו לחלות. לזה היה פורונקל, ולזה פצע אחר, והעיקר מלריה ששררה בכל עצמתה. מחוסר זריקות מוכנות נאלצתי להכין תמיסת חינין לזריקות ולרפא את החברים. בזכרוני חרות מקרה שבחודש אחר היו כ- 17 מקרים של מלריה Tertiana בצורה קשה ואילו רופא לא יכולנו להשיג ולו לביקור חד פעמי.
לפני שעלינו לעין חי היינו זמן מה בכפר סבא, כי בעין חי עוד לא היו מים, ובשנת 1922 לפני אישור המנדט בועידת סן רמו עזבנו את כפר סבא ועלינו סופית לכפר מל"ל, אם כי המקום החדש היה נוח יותר להגנה, יצאו אז עד יעבור זעם הרבה חברות מעין חי. את הילדים שלחנו לתל אביב להורי ואני נשארתי על משמרתי חדורת פחד מפני המאורעות המתקרבים.
ביקשנו את מרכז קופ"ח לשלוח למקום רופא ולו לזמן מה. קופ"ח נענתה ושלחה רופא, אך הוא לא נקלט ועזב.
אישור המנדט עבר בשקט, וחברים חדשים נוספו למושב. כן הוקמו אז בסביבתנו נקודות חדשות – רעננה ומגדיאל, לכפר סבא שבו האיכרים ובאו פועלים ומרפאת כפר מל"ל צריכה היתה להגיש עזרה לכל המקומות האלה ולכל נצרך.
עבר זמן מה, חולקו המגרשים והוקמו צריפים, ביניהם בנו גם צריף ציבורי – ארבעה מטרים על ארבעה, שאירח גם את המזכירות גם את המרפאה שהועברה מהאוהל. יום אחד נתבשרנו כי מרכז קופ"ח החליט שהרופאה ד"ר קמינסקי מפתח תקוה, תבקר אותנו פעם בשבועיים, ועל ועד המושב לשלוח עגלה לפ"ת להביא אותה ולהחזירה אחר גמר העבודה. שנה אחרי זה ב- 1923, זכינו לקבל את ד"ר לבובה כרופאה במקום. המרפאה שכנה כבר בצריף שלם, מחולק לשני חדרים.
מבחינה רפואית היינו למרכז הסביבה. ד"ר לבובה, רכובה על מור היתה מבקרת לסירוגין את כפר סבא, מגדיאל, רעננה ועד לעיר שלום הרחוקה הגיעה. פעמים אחדות בשבוע הייתי מבקרת גם אני המקומות האלו – כל פעם מקום אחר. בכך נטלנו מחברים את הצורך לכתת רגליהם אחר יום עבודה מפרך לכפר מל"ל למרפאה. מאז היה לנו רופא קבוע פעמים אחדות בשבוע בכפר מל"ל.
בשנת 1930 העביר את המרפאה האזורית מכפר מל"ל לגבול רמתיים, משום שקמו ישובים חדשים וצריך היה לתת גישה קרובה יותר לחברי ההסתדרות שגרו ברמתיים וירקונה. בכפר סבא היתה מרפאה עצמאית, מרפאת כפר מל"ל נשארה לכפר לבדו, ואחר כך גם לרמות השבים שנבנתה בשכנות בשנת 1934.
ב- 1932 העבירו אותי לרעננה, שם עבדתי עם ד"ר הוכמן ז"ל. בכפר מל"ל קיבלה את העבודה האחות חיה מקלר מירקונה. יחד עם זה תרמתי הרבה מזמני, בהפסקות הצהריים ובשבתות לידות, ותמיד הבטחתי לחבורת לטפל בהן כמילדת, גם אהיה חופשיה גם אהיה בבית וחפשיה, לפעמים כיו גם מקרים דחופים ולא הספיקו לנסוע לבית החולים ואני טיפלתי בחולה. לחברים היתה הרגשת בטחון, בדעתם שבזמן שהותי בבית יש למי לפנות במקרה דחוף. ואני מצדי השתדלתי לא להינתק מבחרי המושב אף שמקום עבודתי היה ברעננה.
בשנת 1941, בחודש יולי, שבתי לעבודה בכפר מל"ל. את המרפאה החדשה בנו עוד כשעבדה חיה מקלר ואני באתי למוכן. המשכתי בכפרי 18 שנה נוספות, עד יולי 1959. כשחזרתי לעבודה עבדתי עם ד"ר גינצבורג שקיבל לאחר מכן את הנהלת "בית פינסטון" ובמקומו בא אלינו ד"ר רוטמן ז"ל שהיה חביב על כולנו.
לבסוף ברצוני לציין, כי העבודה הרצויה עלי היתה כמילדת במקום. בזמן הראשון כמעט ולא נסעו ללדת בבית חולים ושמחו על המצאי במקום, לא נסעו כי לא היתה אפשרות טכנית לנסיעה, משום שהדרך בעגלה ארכה 6 שעות רצופות ותמיד צריך לצאת מהבית מוקדם יותר מזמן הלידה כשבוע ויותר ולכך לא היו אמצעים.
הלידה הראשונה חלה ביום אישור המנדט. נולד באותו יום הילד הראשון בכפר מל"ל – יגאל נדב ז"ל שמת במלחמת העולם השניה. בכפר מל"ל זכיתי להיות המילדת ל- 21 תינוקות, מהם שני בנים – שלמה גורביץ וחנוך בלובשטיין שמסרו את נפשם במלחמת השחרור. ינון זכרם בין כל אלה שחרפו את נפשם בעד גאולת ישראל בארצו.

תגובות:
אין תגובות עדיין, היו הראשונים להגיב!

הוסיפו תגובה:
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.