ותיקים מספרים
יום רביעי 21 יולי 2010

כפר מל"ל בהגנה - מפי בורשטיין ובן-יהודה

 

אחר שנעזב המקום ב- 1921, וכשהיה מדובר על עליה בחזרה, נקבע שם העליה המחודשת למקום. ייבנה "בית בטחון", שישמש לצרכי הגנה. למטרה זו הכינו בפתח תקווה בלוקים מיוחדים, בגודל 25x50 ס"מ עם חצץ, ואף ניסו לירות בהם ונוכחו שהקלעים אינם עוברים אותם. בלוקים אלה הועברו לכפר סבא, אולם עם העליה למקום לא השתמשו בהם לתכלית שלה נועדו, מחוסר אמצעים ורק תיקנו את שלושת הבתים ההרוסים שמלפני המאורעות.
לפני העליה המחודשת למקום (בפברואר 1922), נשלחו שלושה מאנשי כפר סבא לסייר ולמצוא את המקום המתאים למחנה מבחינת תנאי ההגנה. המקום נקבע ליד הבאר הישנה משני טעמים: קיוו שהבאר תתוקן ויהיו מים, וכן היו שם חפירות הגנה מזמן המלחמה. שם הוקמו האוהלים והסוכות. כשעלו למקום, היתה זו הנקודה היהודית היחידה בין פ"ת לחדרה. בקרבתנו היו קלקיליה וטול כרם, ישובים ערביים גדולים, וממערב – בידואי אבו קישק וואדי פאליק. היו לנו 15-10 רובים. וניהלנו מו"מ עם ההגנה על נשק נוסף, וכך קנינו נשק מערבים. הגענו לידי כך שברשות כל חבר היה רובה וכן היו לנו שתי מכונות יריה. עם העליה למקום והקמת המחנה הצבנו 4 קירות מהבלוקים הכבדים (ללא הדבקה בטיט). למחסה נוסף על חפירות ההגנה.
מיד לאחר העליה למקום הרגשנו שהערבים מנסים לילה לילה לגנוב. השמירה היתה מעולה, ולכן לא נגנב דבר. הערבים ידעו שבמקום יש כוח חזק ונשק, ולא העזו להתנפל בגלוי. היינו יוצאים תמיד לעבודה מזויינים, וגם במחנה היו נשארים חברים עם נשק.
בקיץ 1922 אושר המנדט ע"י חבר הלאומי על א"י, והיה חשש מפני מאורעות חדשים. אז נשלחו לעזרת המקום מפתח תקווה 20 מתנדבים. הם שהו במקום כשבוע ימים, ומכיוון שלא אירע דבר – התפזרו. חלק מהם עברו לרעננה ונשארו שם כפועלים.
בשנים שאחרי כן התחוללו התנגשויות אחדות עם ערבים. ביניהן יש לציין במיוחד את מקרה שוד הפרדות ואת מקרה החבר שפצעוהו שודדים בדרך מתל אביב למושב. ההתנגשויות חלו בעיקר על רקע של רעיית עדרים על אדמות הכפר.
במרוצת הזמן החלו לקום ישובים בסביבה, וכולם עמדו בקשר אתנו בענייני הגנה. עזרנו ברכישת נשק ובאירגון עניני ההגנה בכל הישובים הסמוכים.
בשנת 1929 באו שוב מאורעות, והמצב בסביבה היה חמור. הישוב החזק בסביבה היה כפר מל"ל, כי כאן היו אנשים מאומנים בנשק וחמושים. בפרוץ המאורעות באו אנשי הסביבה לכפרנו בתביעות לנשק, ואמרנו להם: נעזור לכם בהגנה אך נשק לא נמסור. כלפי מערב לצד אבו קישק, נגן בעצמנו; אולם כלפי הצדדים האחרים נעזור לישובים האחרים להתגונן. ואמנם כך עשינו. עד היום אין ותיקי כפר סבא יכולים לשכוח את העזרה, שנחשבה גדולה מאוד אז, "כוח" של 9-8 אנשים עם נשק, שבאו להגן על המקום כלפי מזרח. רעננה היתה אז ישוב קטן מאוד, וידענו שלא יספיקו כוחותינו להגן עליה. על כן באו אנשי רעננה לבקש מחסה בכפר מל"ל מדי לילה בלילה, ואילו ביום חזרו החברים לבתיהם, והנשים נשארו בכפר מל"ל כשבועיים ימים. ראוי לציין כי במקרה אחד סרנו מהעיקרון של "נשק עם האנשים". לאחר תביעות נמרצות מצד אנשי גן חיים שהחל להיבנות, מסרנו להם שלושה רובים, ורובים אלה לא הוחזרו.

בכפר מל"ל עצמו רוכזו הנשים והילדים במאורעות 1929 במרכז הכפר. אז כבר היו הרפתות (בנויות ביטון), וישנו על רצפות הרפתות – כמה וכמה משפחות בכל רפת. סודר גם קשר טלפוני בלתי ליגלי עם ישובי הסביבה, ואורגנה הגנה משותפת של כל הסביבה. בעצם המאורעות ירדו אנשי כפר מל"ל ומגדיאל ללב יפו להשיג נשק, ובנס ניצלו. לבסוף השיגו 8 רובים בתל אביב והעבירום בסתר למגדיאל, וגדולה היתה השמחה שם כשהגיע הנשק.
משנת 1929 אף אורגנו קבוצות קבוצות ללימוד תורת השימוש בנשק, והאימונים נמשכו בהתמדה עד שנת 1936. ההגנה אף ניסתה להוציא אנשים מהמשקים שיתמסרו רק לעניני הגנה; אך האנשים סירבו לעזוב את משקיהם, ובהגנה עסקו בשעותיהם הפנויות, בערבים ובשבתות. כשפרצו מאורעות 1936, כבר היה כפר מל"ל בלב סביבה מיושבת ולא נשקפה לו סכנה ישירה. אבל אנשי כפר מל"ל השתתפו באופן פעיל בהגנת הסביבה. היו יוצאים לשמירה ולהגנה על גבולות הישוב העברי. ההדרכה בנשק והאימונים נמשכו באופן אינטנסיבי. עם התחלת הגיוס לנוטרות, התאמנו כנוטרים גם אנשים מכפר מל"ל.
בתחילת מלחמת העולם השניה התגייסו מבני כפר מל"ל לצבא הבריטי, וגם אחרים מוותיקי המקום התגייסו. רובם צורפו אחרי כן לבריגדה היהודית. עם ייסוד הפלמ"ח התגייסו אליו אחדים מבני המקום, מהצעירים יותר. כל יתר האנשים, נוער ומבוגרים, היו מגוייסים בהגנה ועסקו באימונים ובשמירה.
בעיצומה של מלחמת העולם נאסר אחד החברים, שעסק במשך חצי שנה ברכש (רכישת נשק) מערבים בשביל ההגנה, אלא שלבסוף הלשינו עליו. אנשי הבולשת הבריטית אסרוהו, החרימו בביתו מסמכים שהעידו על פעולתו, והוא היה במעצר אדמיניסטרטיבי כ- 14 חודש. בהשתדלות מנהיגי הישוב שוחרר לבסוף.
במלחמת העצמאות לא היה צורך בהגנה ישירה על כפר מל"ל, שכבר היה מוקף שרשרת חזקה של ישובים עבריים. אנשי כפר מל"ל הקשישים השתתפו בהגנת גבולות האיזור, ובעיקר שמרו על הגבול ממזרח, ממגדיאל כלפי ביר-עדס. הצעירים, כל בני המקום שהגיעו לבגרות, היו בלוחמים והשתתפו בקרבות בכל חלקי הארץ אחדים מהם נפלו בקרבות.
לאחר המלחמה סבל המושב קשה ממכת ההסתננות, ערבים שנמלטו מהסביבה בזמן המלחמה, ושהשכירו אותה יפה, היו מנסים לילה לילה לגנוב בהמות ולהעבירן אל מעבר לגבול, לכיוון "המשולש" הירדני מזרחה. על אף מאמץ שמירה קשה של אנשי כפר מל"ל, נגנבו רבות, עד שמרוצת הזמן רבו ונתחזקו ישובי הספר ומכת ההסתננות פסקה.

יום רביעי 21 יולי 2010

חינוך ותרבות בכפר מל"ל - י. זלמנסון

 

חינוך ותרבות בכפר מל"ל
במתי מעט עלינו על הקרקע, ודור העתיד שלנו היה דל במספרו ושונה בגילו והוקטן עוד יותר לאחר מחלוקת במושב שכתוצאה ממנה עזב חלק מהמתיישבים את המקום. מפאת מספרם הקטן לא יכולנו להבטיח לילדינו תנאי חינוך מאורגן. ואנו גרים באוהלים קרועים פרוצים לרוח, וביתנו הציבורי היה אוהל גדול – "מרקיה" בלע"ז – ופינה אחת בו נמסרה למפגש לילדים.

פרשת השגת גננת ומורה, אף היא היתה מייגעת מאוד. ישובנו, לפי המושגים דאז, רחוב היה ממרכז עירוני והתחבורה היתה עגלה רתומה לזוג פרדות או הליכה ברגל, וכדי לבוא לגור אלינו דרושה היתה חלוציות. ובכל זאת נמצאה גננת, רבקה הלפרין, שהסכימה לבוא אלינו. בזמן הראשון היתה רבקה גם הגננת גם המורה, כי מעטים היו הילדים וגיליהם שונים.
לאחר שבנינו את הצריפים כבתי מגורים הקימונו גם צריף ציבורי, ובו השתכן גן הילדים. לאחר מכן, בבוא הזמן, גם כיתה א'. המורה הראשון שהרביץ תורה לילדי כפר מל"ל היה מרדכי בובר.
לימים הועבר הצריף למגרש הציבורי, שכן בינתיים גדל ישובנו וגם אוכלוסית הילדים רבתה.
מצבנו הכלכלי היה בכי רע, והוא השתקף באיזון תקציבנו להחזקת מוסדות.החינוך. חסרנו ריהוט, מכשירי עבודה ראשוניים, צעצועים לגין הילדים וגרועה היתה כלכלת הילדים בבית. אז צץ רעיון לתת לילדים ארוחה בגן. בזה אמרנו להשיג שתי מטרות: א. אוכל מזין לילד; ב. חינוך לשוויון ולעזרה הדדית בין הילדים. הרעיון לא נתקבל בקלות על דעת כל האמהות, אולם תודות להתמדה ולמרץ היוזמים הונהגה ארוחה משותפת בגן והשגנו בזה הרבה.
משפחתנו גדלה, חברים נוספו ואתם ילדים, והצורך בבית ספר ראוי לשמו גדל והולך. גדל גם הישוב בסביבתנו ושאלת הקמת מוסדות חינוך עמדה בראש דאגתנו.
משום שהיינו הראשונים בסביבה, פנו אלינו אנשי הישובים הסמוכים בהצעה להקים מוסדות חינוך משותפים. אז התחיל מאבק באיזה מקום יוקם בית הספר המשותף, וגם על תוכנו. אם כי היינו מיעוט לגבי שאר ישובי הסביבה, הצלחנו לשמור על זכות ראשונים והוחלט להקים את ביה"ס המשותף בכפרנו ותוכנו יהיה קרוב לרוחנו.
בבית הציבורי החדש שנבנה אז נמסרו חדרים לביה"ס והשתכנו בהם הכיתות הראשונות. כעבור זמן, הוקם על אדמת כפר מל"ל, על שטח של 10 דונמים. בית ספר לתפארת ע"ש יוסף אהרונוביץ ז"ל. הבית גדל וגבה ובניינים נוספו סביבות, וכיום הוא מאכלס בתוכו 400 ילדים עם גינה, בית מלאכה, מגרש ספורט, ומטבח משותף.

עד כה הספיק בית הספר המשותף להוציא מתוכו יותר משתי עשרות מחזורים וכיום מתחנכים בו בין היתר בני בניו של מושבנו. יש לציין כי תקופה מסוימת היו קיימות בבית הספר גם "כיתות המשך", וילדי כפר מל"ל קיבלו את חינוכם ע"ח הכפר בכל הכיתות. גם כיום עם קום מוסדות לחינוך תיכון בסביבה, משתתף ועד המושב בהוצאות החינוך של ילדינו שנתיים לאחר בית הספר היסודי.
גן הילדים קיים בתוך כפרנו כל השנים, וכעת מתחנכים בו בני בנינו. אף הוא עבר גלגולים שונים, וכיום ישכון בבנין גדול יחסית שנבנה בשעתו כמועדון לנוער.
כאשר רוב בני הדור השני בכפרנו היו בגיל נערות, היתה במקום פעולה אינטנסיבית של תנועות נוער, בעיקר של "הנוער העובד". כאן היה המרכז לנוער מכל הסביבה, וקול השירות והריקודים היה מהדהד בכל המושב כל ערב שבת. באותו פרק זמן נבנה גם המועדון לנוער, ובחורשה שבמרכז הכפר הותקנו מיתקני משחק. אולם משבגרו הבנים ובני הנוער מספרם קטן והלך, נמסר הבנין בהדרגה לגן הילדים, ובני הנוער הנמצאים כיום בכפר מאורגנים במסגרות תנועות הנוער, שמרכזן לכל הסביבה, הוא כיום ברמתיים השכנה.
ולבסוף מלים ספורות על "המזון הרוחני" למבוגרים. "לא על הלחם לבדו יהיה האדם". מיד אחרי עלותנו על הקרקע, הורגש מאוד המחסור בספר, בבילוי ובבידוד. בהיותנו רחוקים ממרכז לא קל היה להביא כוחות תרבותיים מבחוץ. ניסינו כוחנו והוברר לנו כי אמנם יכולים אנו. מפעם לפעם היינו מסדרים נשפים, וביחוד זכורים לטובה "הפורימונים" בעיקר, פרי יזמתו ופעולתו של חברנו גולדבאר ז"ל, עם עיתון חי על יד שולחנות ערוכים וקיום "שבת אחים יחד". פרק זמן מסוים הוצא עלון המושב" בו הביע כל חבר שראה צורך בכך את השקפותיו על חיי המושב, ולפעמים היה גם מי שניצל את העלון להבעת דעה על שאלות שניסרו אז בחיינו בכלל. יש להצטער כי מרוב טרדות ועמל לא נשאר זמן לחברים להתמסר לכתיבה וקיומו של העלון הופסק.

זמן ממושך סיפקה לנו הספריה של ועדת התרבות דאז ספרים לקריאה. אולם השגתם היתה כרוכה בטרדות של נסיעות העירה לשם הבאת הספרים אלינו.
ראינו צורך להקים ספריה במקום. ואמנם בתקופת מלחמת העולם השנייה נוסדה ספריה על שמה של אחת העובדות הראשונות בכפר שנספתה בתאונת דרכים. כעת מונה הספריה למעלה מ- 5000 ספרים והיא משמשת את כל הסביבה.
כיום, בערוב ימינו, יושבים אנו במרכז הארץ, מוקפים ישובים עם מוסדות תרבות מפוארים; דרכי התחבורה קלות וכל המבקש להנות מהם, ניתן לו הדבר בנקל. גם בכפר עצמו חלה התעוררות בענייני תרבות, שכן בשנים האחרונות, ביוזמת חברים מבני הדור השני, נערכות הרצאות ומסיבות, מתקיימים חוגים שונים, ו"מסע יום העצמאות" המקיף את יושבי הכפר לדורותיהם ולגיליהם הולך והופך למסורת. יש גם חוגים לילדים, ומגרש המשחקים בחורשה הקטנה שבמרכז הכפר אף הוא מחדש נעוריו.

י. זלמנסון

יום רביעי 21 יולי 2010

דרכי בארץ כאחות - צביה סגל שטרקר

 
עלינו ארצה בשנת 1913. עבדתי כאחות במושבה הקטנה מצפה על יד טבריה שם נישאתי ובעת מלחמת העולם הראשונה עברתי עם אישי לפתח תקוה והצטרפתי שם לקבוצת "אחוה". בתחילת שנת 1921 עברנו לעבוד לכפר מל"ל, אז אדמת עין חי, יחד עם עוד חברים שהחליטו לבנות במקום מושב עובדים.
כבר היו לנו אז שני ילדים, ילד בן 3 ותינוקת. נאלצתי לעבור עם הילדים להורי שגרו בתל אביב עד שייבנו הבתים בכפר מל"ל. בכל זאת לא חיכיתי לבניית הבתים וכחודשיים לפני פסח באותה שנה, עלינו למקום שהיה כמעט ריק מאדם. משפחות אחדות היינו, יחד עם הילדים כ- 12 נפש, ומספר רווקים. במקום החדש לא היה שום סידור להגשת עזרה רפואית, ואני כאחות, לקחתי עמי אי אלו תרופות הכרחיות לכל מקרה. חברים שהיו זקוקים לעזרה רפואית היו פונים אל ואני עזרתי להם כמיטב יכולתי.
לפסח נסעתי לתל אביב לחוג את החג בבית הורי ז"ל.. אישי בילה את החג אתנו, ולמחרת, ב- 1 במאי שנת 1921 שב ברגל לעין חי.
באותו יום התחילו ביפו הפרעות והיו 36 הרוגים והרבה פצועים. לא ידעתי אם אישי הגיע לכפר ובכלל על הנעשה שם, השמועות היו מזעזעות, סופר על רצה ועל הרס ועל שרפות כעבור ימים אחדים הגיע אישי. מפיו נודע לי שכל החברים עזבו את עין חי ועברו לפתח תקוה ושלושת הבתים הראשונים נהרסו.
נשארנו בפתח תקוה פחות משנה. בינתיים נצטרפו אלינו חברים חדשים והוחלט לעלות שוב לעין חי ולהתחיל מחדש בבנין המושב. בתחילת החורף עלו כ- 20 חברים – רווקים ובעלי משפחות.
כשהיינו בפתח תקוה הציע לי מרכז קופ"ח לקבל עלי תפקיד האחות בכפר שעמד לקום והסכמתי. מיד התחלתי בהכנות למילוי תפקידי: אספתי כלים להחזקת תרופות, צנצנות ממשחת נעלים שקיבלתי בחנויות שימשו לאחר ניקוי יסודי כלים לתרופות, גם מקופ"ח קיבלתי כמה צנצנות סגורות ומכשירים אחדים. ארון הוכן מארגז ישן. זה היה היסוד הראשון למרפאה שהנחתי בעזרת ידידתי האחות שרה לשנסקי ז"ל, אחות ראשונה אחרי המלחמה העולמית שעבדה אז בקופ"ח בתל אביב, והיא שסיפקה לנו גם תרופות בשביל המינימום הדרוש. מקום משכנה של המרפאה היה האוהל. החורף היה קשה, גשמים תכופים וחזקים, וחייתי בפחד שהרפואות לא יתקלקלו מחמת הלחות. החברים כשהרגישו בקיומה של המרפאה התחילו לחלות. לזה היה פורונקל, ולזה פצע אחר, והעיקר מלריה ששררה בכל עצמתה. מחוסר זריקות מוכנות נאלצתי להכין תמיסת חינין לזריקות ולרפא את החברים. בזכרוני חרות מקרה שבחודש אחר היו כ- 17 מקרים של מלריה Tertiana בצורה קשה ואילו רופא לא יכולנו להשיג ולו לביקור חד פעמי.
לפני שעלינו לעין חי היינו זמן מה בכפר סבא, כי בעין חי עוד לא היו מים, ובשנת 1922 לפני אישור המנדט בועידת סן רמו עזבנו את כפר סבא ועלינו סופית לכפר מל"ל, אם כי המקום החדש היה נוח יותר להגנה, יצאו אז עד יעבור זעם הרבה חברות מעין חי. את הילדים שלחנו לתל אביב להורי ואני נשארתי על משמרתי חדורת פחד מפני המאורעות המתקרבים.
ביקשנו את מרכז קופ"ח לשלוח למקום רופא ולו לזמן מה. קופ"ח נענתה ושלחה רופא, אך הוא לא נקלט ועזב.
אישור המנדט עבר בשקט, וחברים חדשים נוספו למושב. כן הוקמו אז בסביבתנו נקודות חדשות – רעננה ומגדיאל, לכפר סבא שבו האיכרים ובאו פועלים ומרפאת כפר מל"ל צריכה היתה להגיש עזרה לכל המקומות האלה ולכל נצרך.
עבר זמן מה, חולקו המגרשים והוקמו צריפים, ביניהם בנו גם צריף ציבורי – ארבעה מטרים על ארבעה, שאירח גם את המזכירות גם את המרפאה שהועברה מהאוהל. יום אחד נתבשרנו כי מרכז קופ"ח החליט שהרופאה ד"ר קמינסקי מפתח תקוה, תבקר אותנו פעם בשבועיים, ועל ועד המושב לשלוח עגלה לפ"ת להביא אותה ולהחזירה אחר גמר העבודה. שנה אחרי זה ב- 1923, זכינו לקבל את ד"ר לבובה כרופאה במקום. המרפאה שכנה כבר בצריף שלם, מחולק לשני חדרים.
מבחינה רפואית היינו למרכז הסביבה. ד"ר לבובה, רכובה על מור היתה מבקרת לסירוגין את כפר סבא, מגדיאל, רעננה ועד לעיר שלום הרחוקה הגיעה. פעמים אחדות בשבוע הייתי מבקרת גם אני המקומות האלו – כל פעם מקום אחר. בכך נטלנו מחברים את הצורך לכתת רגליהם אחר יום עבודה מפרך לכפר מל"ל למרפאה. מאז היה לנו רופא קבוע פעמים אחדות בשבוע בכפר מל"ל.
בשנת 1930 העביר את המרפאה האזורית מכפר מל"ל לגבול רמתיים, משום שקמו ישובים חדשים וצריך היה לתת גישה קרובה יותר לחברי ההסתדרות שגרו ברמתיים וירקונה. בכפר סבא היתה מרפאה עצמאית, מרפאת כפר מל"ל נשארה לכפר לבדו, ואחר כך גם לרמות השבים שנבנתה בשכנות בשנת 1934.
ב- 1932 העבירו אותי לרעננה, שם עבדתי עם ד"ר הוכמן ז"ל. בכפר מל"ל קיבלה את העבודה האחות חיה מקלר מירקונה. יחד עם זה תרמתי הרבה מזמני, בהפסקות הצהריים ובשבתות לידות, ותמיד הבטחתי לחבורת לטפל בהן כמילדת, גם אהיה חופשיה גם אהיה בבית וחפשיה, לפעמים כיו גם מקרים דחופים ולא הספיקו לנסוע לבית החולים ואני טיפלתי בחולה. לחברים היתה הרגשת בטחון, בדעתם שבזמן שהותי בבית יש למי לפנות במקרה דחוף. ואני מצדי השתדלתי לא להינתק מבחרי המושב אף שמקום עבודתי היה ברעננה.
בשנת 1941, בחודש יולי, שבתי לעבודה בכפר מל"ל. את המרפאה החדשה בנו עוד כשעבדה חיה מקלר ואני באתי למוכן. המשכתי בכפרי 18 שנה נוספות, עד יולי 1959. כשחזרתי לעבודה עבדתי עם ד"ר גינצבורג שקיבל לאחר מכן את הנהלת "בית פינסטון" ובמקומו בא אלינו ד"ר רוטמן ז"ל שהיה חביב על כולנו.
לבסוף ברצוני לציין, כי העבודה הרצויה עלי היתה כמילדת במקום. בזמן הראשון כמעט ולא נסעו ללדת בבית חולים ושמחו על המצאי במקום, לא נסעו כי לא היתה אפשרות טכנית לנסיעה, משום שהדרך בעגלה ארכה 6 שעות רצופות ותמיד צריך לצאת מהבית מוקדם יותר מזמן הלידה כשבוע ויותר ולכך לא היו אמצעים.
הלידה הראשונה חלה ביום אישור המנדט. נולד באותו יום הילד הראשון בכפר מל"ל – יגאל נדב ז"ל שמת במלחמת העולם השניה. בכפר מל"ל זכיתי להיות המילדת ל- 21 תינוקות, מהם שני בנים – שלמה גורביץ וחנוך בלובשטיין שמסרו את נפשם במלחמת השחרור. ינון זכרם בין כל אלה שחרפו את נפשם בעד גאולת ישראל בארצו.